פלוטרכוס על אכילת בשר

"הנך שואל אותי מאיזה טעם נמנע פיתגורס מאכול בשר בעלי-חיים, ואולם אני שואל משתומם, איזה רגש, או נפש, או רוח היה באיש ההוא אשר היה הראשון לשקץ את פיו בדם, ולתת שפתיו לנגוע בבשר יציר נרצח: אשר ערָך שולחנו בנתחי פגרים מתים וימלא כרסו מַטְעמים אשר היו זה עתה יצורים בעלי תנועה, ובינה, וקול? [...]

"איזה הכרח, או איזה שטן מסית השיאך לטבול ידיך בדם - אחרי אשר יש לך כל הדרוש למחייתך די והותר? מדוע תענה שקר באדמתך כי איננה יכולה לכלכלך ולחיותך? מדוע תבזה את ברכת צרס [אלת הדגן] ואת מתנות בכחוס [אל הגפן ופרי הגפן] מתקו ועסיסו, כאילו אינם מעניקים לך מטובם דיך? הלא תבוש לחבר רצח ודם אל תנובתם הטובה והמיטיבה? הן אוכלי בשר אחרים - אריות, נמרים ונחשים - נקראים בפיך פראים ואכזרים ואתה בעצמך תגאל ידיך ופיך בדם ולא נופל אתה מהם באכזריות. והן להם הרצח הוא הדרך האחד למחייתם; ולך הוא לא צורך, אך מוֹתָר. ולא אריות וזאבים הננו ממיתים ואוכלים, למען הגן על נפשנו מפניהם - לא, כי עוזבים אנחנו אותם בלי לפגוע בם; ואך את היצורים השלווים, מלומדי-בית, אשר אין עוזר ואין מגן להם - את אלה אנו צדים וממיתים, והלא גם בגלל חִנם ויופיים לבד ראויים הם לראות חיים. [...]

"תבניתם רבת הקסם והיופי, נועם קול יללתם, רוח הבינה אשר בקרבם, אוכלם הטהור - בכל אלה לא ירָך לבבכם. בגלל מעט בשר מבשרם, גוזלים אנו מהם את אור השמש היקר, את החיים אשר להם נוצרו. את קול יללתם אשר הם משמיעים (בנוסם הנה והנה ביראה ורעד) מבטלים אנו לאמור: אך הבל-פה הוא ובאמת אלה הם תפילות ותחנונים אשר יערכו לנו כל אחד ואחד, לאמור: לא על מלאת צורכיכם הדרושים לכם באמת אנו נזעקים חמס, כי אם על זללנותכם ותאוותכם הזדונים.

"הזוללים מצטדקים ברשיון אשר ניתן להם מאת הטבע. ואולם האדם איננו אוכל בשר מטבעו, וזה לנו האות, כי תבנית גופו החיצונית שונה מכל בעלי-החיים טורפי טרף, לא ידמה להם והם לא ישוו לו. אין לו מקור כפוף, לא ציפורניים חדות, לא מלתעות שנונות, לא כוח גדול בקיבה או חום כביר בדם אשר יעזור לו לטחון ולעכל נתחי בשר עבים וקשים. להפך, בחלקת שיניו ובפיו הקטן והצר, ברוך לשונו, ברפיון כלי העיכול אשר לו, הננו רואים כי הטבע הניא אותו מאוד מאכול בשר.

"ואם בכל זאת עודך מחזיק בדעתך כי הטבע יעד אותך למזון כזה, הלא אז הרוג תהרוג אתה (ולא הטבח) את אשר תאווה נפשך לאכול, בנשק אשר ניתן לך מאת הטבע, ולא במאכלת הטבח או בגרזן או במוט. כאשר יעשו הזאבים והאריות והדובים, הממיתים את כל אשר יאכלו, כן תמית אתה את הפרה או את השור בתפשך בהם בגפיך, או את החזיר בשיניך, או ארנבת או כבש בהתנפלך עליהם וקרוע אותם תחתם. ואולם אתה מחכה עד אשר לא יהיה רוח חיים ביצור הנבון הזה, רק אז תאכלנו. ואם נתעב בעיניך לקרוע את לב הבהמה מקרבה ולשפוך את דמה בידיך אתה, מדוע, אפוא, לעיני הטבע, ולמרות עיני הטבע תבחר לך מאכל כזה? ועוד יותר - אף אחרי הרוג הבהמה, לא תאכלנה כאשר היא טבוחה בעיניך. כי תבשל ותצלה ותשנה אותה כליל באש ובתוספות אשר תשית על בשרה. אתה מחליף והופך כליל את מראה הבהמה הנרצחת בעזרת אלפי ירקות מתוקים ותבלין, למען רמות את טעמך הטבעי ויהי נכון לקבל את המאכל הבלתי-טבעי. [...]

"וכל-כך הייתה לנו שפיכת דם למעשה עונג ושעשועים, עד כי נקרא לבשר 'מאכל תאווה' ועל הבשר הזה דורשים אנו מרק-מטעמים ובוללים יחד שמן ויין ודבש ומלח וחומץ עם כל בשמי סוריה וערב - כאילו אומרים אנו לחנוט גופת אדם. ואחרי אשר התבוללו והתמוגגו, וגם נשחתו, כל החומרים השונים האלה, על הקיבה לעכל אותם - אם תוכל. ואף אם תעכל אותם לפי שעה, הנה התוצאות הטבעיות תהיינה מחלות ומדווים רבים, עקב כובד העיכול והמהומה בבטן הסובלת. [...]

"מלבד כל הטעמים האלה, הנה מה טוב ומה נעים ללמד את בני-האדם אהבת הבריות. מי האיש הטוב והנוח לבעלי-חיים, אשר ימצא לבו לעשות רע לבני מינו? אזכור את אשר שמעתי בשיחה עם קסֵינוֹקרַטס, כי אנשי אתונה שמו עונש על איש אשר הפשיט עור כבש בעודנו חי. לי נראה, כי האיש אשר יענה נפש חיה איננו רע בהכרח מהטבח. אכן יש לנו מושגים ברורים על הדברים המתנגדים לדרך ארץ ולמנהג, מאשר על הדברים המתנגדים לטבע."