צמחונים ביוון העתיקה

מחאות מוקדמות

צמחונים מודעים לעצמם, מתוך בחירה, הופיעו בתרבות המערב כבר בעת העתיקה - ודאי כמחאה על ממדי ההרג סביבם (ראו כתבה על רגש האשמה ביחס להרג בעלי-חיים). ביוון העתיקה, לא היה זה פשוט להיות צמחוני. הקרבת קורבנות הייתה חלק כמעט הכרחי של הדתות, והדתיוּת הייתה ערך חברתי רב-עוצמה. קבוצות דתיות מסוימות, אורפיות (הנוהות אחר אורפיוס), מצאו פתרון מקורי: במקום להרוג חיות, הן העלו קורבן לחם, דבש ושמן. בעקבותיהן, זמן-מה לאחר 530 לפנה"ס, זכתה הצמחונות לתומך מכובד וחזק, שהשפעת מחשבתו המשיכה מאות שנים לאחר מותו: הפילוסוף והמנהיג, פיתגורס.

פוליטיקה ופילוסופיה

פיתגורס נולד באי סאמוס בשנת 570 לפנה"ס בערך. הוא לא השאיר אחריו טקסטים כתובים, והידיעות עליו מעורפלות. הוא התחנך באסכולת הפילוסוף תאלס, עזב את סאמוס, נדד ככל הנראה במרכזי התרבות של תקופתו והתיישב בקרוטון (בדרום איטליה), שם הייתה לו ולחסידיו הרבים השפעה פוליטית מכרעת, ובמשך כעשרים שנה הם אף שלטו בקרוטון ובערים בסביבה. כפילוסוף, הכניס פיתגורס למחשבה המערבית את הרעיון, שלאהבת החוכמה ולחיפוש אחריה יש ערך מוסרי; ההסתכלות האינטלקטואלית מטהרת את הנשמה. פיתגורס וחסידיו ביקשו להכשיר אנשי מדינה, שינהלו את העניינים הפוליטיים מתוך מניעים מוסריים ודתיים.

אגודת הצמחונים

בגיל עשרים הפסיק פיתגורס לאכול בשר. למעלה מעשור לאחר מכן, בקרוטון, הוא הקים "אגודת נזירים מבשר" אשר מנתה כשלוש-מאות צעירים מתוך האצולה המקומית. הייתה זו מעין קומונה דתית, אשר שימשה כמופת למוסד הנזירוּת בהיסטוריה של המערב. יש לציין, שבאגודה זו היו השתתפו נשים לצד הגברים - תופעה חריגה ביוון ובתרבות המערב לאחר מכן - אשר חלקן הצטיינו, ככל הנראה, לא רק כמלומדות אלא גם כמרצות בפני העם.

הסתפקות במועט

הצמחונות במוסד של פיתגורס הייתה קשורה בהתנזרות מדברים שנחשבו כמותרות (כגון יין), וכן בדרישות-עצמיות גבוהות. תלמידיו נדרשו מדי ערב לערוך חשבון נפש מוסרי לגבי פעילותיהם באותו יום. הצמחונות נתפסה כמידה טובה, המעודדת מידות טובות אחרות. המשורר הרומי, אובידיוס, ביצירתו הגדולה "מטמורפוזות", שם בפי פיתגורס דברים בשבח התזונה, שאינה כוללת בשר:

נגד מידות רעות

כשם שהצמחונות היא מידה טובה, לפי פיתגורס, כך אכילת הבשר היא מידה רעה. הדת אינה יכולה להוות תירוץ להקרבת בעלי-חיים. אין לאכילת בשר ולא כלום עם רצון האלים, הדורשים קורבן, לכאורה:


הרג חיות לשם אכילתן הוא, בפשטות, התגלמות הברבריות:

חשש לבני-אדם

אכילת הבשר, לפי פיתגורס, רעה כשלעצמה. בעלי-חיים שונים - יונקים, עופות ודגים - עשויים מאותם יסודות כמונו והם נושמים כמונו. הדמיון בינינו אינו צורני גרידא, אלא הוא מעיד על קרבה. בנוסף לכך, הפגיעה בחיות מעוררת חששות אחרים. כדברי פיתגורס, לפי אובידיוס:


לא רק הפשע הגלום בהרג החיות עצמן עולה מדברים אלה, אלא גם חשש מכך, שפשע זה יוביל לפשעים נגד בני-אדם. פיתגורס אכן ייחס חשיבות מיוחדת לצמחונותם של מדינאים ומחוקקים: לדבריו, לא יוכלו לעשות משפט צדק בעמם, אם הם מעוותים משפט וצדק כלפי בעלי-חיים - בעצם אכילתם. רעיון זה, של "חובות עקיפות" כלפי בעלי-חיים - אשר אינן אלא חובות כלפי בני-אדם, בסופו של דבר - זכה לתפוצה רחבה בתרבות המערב, ואגב כך איבד את הדגש המוסרי על מחויבות גם כלפי החיות עצמן ועל הימנעות מאכילתן - בניגוד לדגש שקבע פיתגורס.

גלגול נשמות

עולם שבו הורגים אנשים במו-ידיהם את החיות שהם אוכלים, זר לנו למדי (כבר בימי גדולתה של רומא, ביקר פלוטרכוס את אוכלי הבשר, המשאירים את העבודה המלוכלכת לקצבים). זר לנו עוד יותר מכך הוא רעיון גלגול הנשמות. הקִרבה בין בני-אדם לבעלי-חיים שונים אינה רק פיסיקלית וביולוגית, אלא טמונה גם בנשמה עצמה:

צדק

העניין של פיתגורס בהשלכות של הרג חיות ואכילתן על בני-אדם, אינו מפחית מהעניין שגילה בחיות עצמן ובחוסר המוסריות הבסיסי שבהרג חיות. מן הדברים ששם בפיו אובידיוס, עולה השיקול המוסרי, התועלתני - הרג החיות לצורך מאכל אינו מוצדק מול התועלת:


פיתגורס עקבי בתפיסתו זו של "איזון אינטרסים": אמנם, אין מנוס מהרג חיות מסוכנות ממש, אולם עדיין אין בכך הצדקה לאכול אפילו אותן - וקל וחומר חיות אחרות, צמחוניות:


אולי יותר מכל התעורר בפיתגורס התיעוב - לפי אובידיוס, לפחות - מכפיות הטובה שיש בהרג ואכילה של חיות, שחיו לצדך, בטחו בך ואף סיפקו לך חלב וצמר או עבדו עבורך:


קבוצות פיתגוראיות רבות המשיכו להתקיים במשך מאות שנים, כשהן הולכות וסופגות השפעות מסביבתן. למרבה הצער, אמות-המידה המוסריות של הקבוצות הקדומות לא נשמרו.